<h1>הפרדס לרש"י הלכ' אבילים</h1>
<h2>דף טו:</h2>
אסור במלאכה [ד]איתקש לחג, דכת[י]ב [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל, מה חג אסור במלאכה אף אבל אסור במלאכה. ברחיצה ובסיכה דכת[י]ב [שמואל ב' י"ד] וישלח יואב [תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלו נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסיכי שמן] ורחיצה בכלל סיכה. בתשמיש המטה [דכת[י]ב [שמואל ב' י"ב] וינחם דוד את בת שבע [אשתו] ויבא אליה, מכלל דמעיקרא לא. (בנעילת הסנדל דכת[ב] [יחזקאל כ"ד] ונעלך תשים ברגליך מכלל דאחר לא). [בתורה דכתיב [שם] האנק דום מתים אבל לא תעשה וגו'].
אבל אסור בנעילת הסנדל דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] ונעלך תשים ברגליך. וחייב בעטיפת הראש דכת[י]ב ולא תעטה על שפם. [מנודה] ואבל כשהוא יוצא לדרך נועל, כשהוא נכנס לעיר חולץ.
<h2>דף יז:</h2>
תנו רבנן תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער [ו]מכבס כסותו במים, אמר רב חסדא בתער ולא במספריים, במים אבל לא בנתר ולא באהל.
תנו רבנן כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול ציפורנים במועד דברי ר' יהודה, ור' יוסי מתיר. וכל ל' יום אבל אסור בתספורת א[חד] ראשו וא[חד] כל שיער שיש בו. וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים [בימי אבלו] דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר. והאשה מותרת בנטילת שיער אחר שבעה. אמר עולא הלכה כר' יהודה באבל והלכה כר' יוסי במועד. ושמואל אמר [הלכה] כר' יוסי בזו ובזו. דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. [ו]לא שנא דיד ולא שנא דרגל. (והלכה) [והלכתא] בימי אבלו (במנגיסטור) [בגנוסטרי] אסור בשינים מותר. [ל]אחר שבעה (בנגיסטור) [בגנוסטרי] מותר. אמר רב יהודה אמר רב זוג בא מחמתן לפני ר[בי], ומר זוטרא מתני (דזוג) [וזוג] בא מחמתן לפני ר[בי] ובקשו ממנו ציפורנים והתיר להם, ואם בקשו ממנו שפה [ו]התיר להם. ושמואל [אמר] אף בקשו ממנו שפה והתיר להם. שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת. אמר ר' אמי ובשפה [נמי כל] (ה)[ש]מעכבת. אמר רב נחמן בר יצחק ולדי לי [כל שהו נמי] כשפה המעכבת דמי לי. והני מילי בתוך שלשים אבל [ב]שבעת ימי אבלו אסור. וכן הלכה.
<h2>דף יט.</h2>
כך נוהגים ואומר[ין] ומודים הכל במגנצא, מי שאירע לו [אבל] לבר מינן לפני י[ום טוב] (אבל) אפי[לו] (יום א') לא ישב אלא יום אחד בטלו ממנו גזירת ז' ושלשים. וכן עשו מעשים.
(והילכך) [והלכתא] שבת עולה ואינה מפסקת, מאי טעמא [ישעיה נ"ח] עונג כתיב בה. הרגלים מפסיקין ואין עולין, מאי טעמא שמחה כת[יב] בהו [דברים ט"ז]. היכי דמי אין עולין, כגון שקברו ברגל, אבל קברו לפני הרגל אפי[לו] יום א[חד], אפי[לו] שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה ורגל גופיה שבעה דהוו להו ארביסר. והא דקאמרת קברו ברגל אינו עולה, ה[ני] מ[ילי] לעניין ז' אבל לעניין ל' עולה. ואי קברו ח' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים יום נמי [ומותר לגלח ושולל בגדו ומכבס כסותו.
מי שבא לו שמועה בשבת עולה לו שבת מן המנין וקורע בא[חד] בשבת ומברכין לו ברכת אבילים בשבת מידי דהוה כדברים של צינעה. דאמר מר דברים של צינעה נוהג, ומי שאין לו מברכין מברך הוא לעצמו.
<h2>דף יט:</h2>
תניא הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת ז', שמונה ימים בטלה הימנו גזירת שלשים. ומגלח ערב הרגל, ואם לא גילח ערב הרגל אסור [לגלח] אחר הרגל. אבא שאול אומר מותר לגלח אחר הרגל, שכשם שמצות שלשה מבטלה גזירת שבעה, כך מצות ז' מבטלת גזירת שלשים. ז' שמנה תנן, קא סבר אבא שאול שמקצת היום ככולו ויום השביעי עולה לכאן ולכאן. אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא הלכה כאבא שאול. ומודים חכמי[ם] לאבא שאול כשחל ח' שלו להיות בשבת ערב הרגל שמותר לגלח [ב]ערב שבת. כמאן אזלא הא דאמר רב עמרם אמר רב [אבל] כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה, כמאן כאבא שאול. ומודים חכמים לאבא שאול ביום ל' דאמר[ינן] מקצת היום ככולו. ורבא אמר הלכה כאבא שאול ביום ל' ואין הלכה כמותו ביום ז'. ונהרדעאי אמר[י] בזו ובזו הלכה כאבא שאול דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. שלשים יום מנל[ן], אתיא פרע פרע, כת[י]ב הכא, וראשו יהיה פרוע, וכת[י]ב התם, גדל פרע שער ראשו, מה להלן ל' יום אף כאן ל'. והתם מנלן, אמר רב מתנה אמר קרא [קדוש] יהיה, [יהיה] בגימטריא ל' הוא.
ג[ם] ז[ה] מהלכות אבילים מהלכות [גדולות]. אבל ביום שביעי מן כד עי[י]ל יומא אפי[לו] כל שהוא מותר ברחיצה ובכל מילי דהוה נהיג (בימי) [קמי] אבילות, דקיימא לן מקצת היום ככולו. ודאי שכיב ליה שיכבא מן קמי רגל חד יומא או תרין יומי ואפי[לו] שיתא יומי א[ף] ע[ל] ג[ב] דלפני[א] [דמעלי יומא טבא] דחי ל[י]ה רגל לאבילות מיניה, לא אמר[ינן] מקצת היום ככולו, אלא כולי יומ[י] דמעלי יומא (דרגל) [טבא] נהוג ביה כל מילי דאבילו[ת] עד דעייל רגל, דאמר רב הונה בריה דרב יהושע הכל מודין שאם חל שלישי שלו להיות בערב הרגל אסור ברחיצה עד הערב. מאי טעמא, רגל הוא דקא דחי מינה אבילות, הילכך עד דעייל רגל הוא דשרי ליה. ולאו שלישי דוקא אלא אפי[לו] חדא שעתא ואפי[לו] שיתא יומי, אבל שביעי ודאי אמרינן מקצת היום ככולו.
<h2>דף כ.</h2>
פעם אחת קברו מת בחולו של מועד ולא רצו לומר עליו צידוק הדין ולא קדיש. שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקים של צידוק הדין. ועמד ר[בי] ואמר צידוק הדין וקדיש שאין זה לא הספד ולא קינה, ואין כאן חילול מועד אלא הודאה וקבלת דין שמים. וגם נכנס בבית האבל וניחמו [ולדבר על לבו והוא יושב] כדאמר[ינן] התם אבל אחרים מתעסקין עמו לנחמו ולדבר על לבו, והוא יושב על כסאו כשאר [בני] אדם ומקבל תנחומין. הורה רבי ואמר דאפילו בשבת ויום טוב אם יאמרו על מת צידוק הדין נאה הדבר לפי שאין זה לא הספד ולא קינה, שאלו אסורין. (מנהג לומר צידוק הדין בשעת יציאת נשמה או ממתינים לכבוד הדבר ואומר אותו בחצר הקברות על פי המערה בשלום דשכב) ומכל מקום אין אומר[ים] אותו בשבת ויום טוב מפני עגמות נפש וממעט בעונג היום, ולברך [ברוך דיין האמת] מברכין לפי שאין בברכת דיין האמת אורך דברים. ויש שמחמירין דאפי[לו] ערב שבת מחצות ואילך אין אומר[ין] צידוק הדין, ואינו יודע מקום לחומרא זו, וישראל חכמ[ים] הם, וא[ם] א[ינם] נביאים בני נביאים הם ומנהגם שלמדו מן האבות (כ)תורה היא שאין להוסיף ואין לגרוע עיקר הדבר אינה אלא הברכה ומצותה בזמנה ואפי[לו] בשבת. וצידוק הדין הצור תמים בכל זמן של שבעת ימי אבילותו מצות אמירתו, הילכך אין אומר[ין] אותו במקום שאין מנהג לאומרו בשבת ויום טוב. וקשה לר' לישב כמחריש, כי מה תנחומין [יש] לשתיקה. ופותח ומדבר לאבל דברי תנחומין כזה [תהלים ס"ב] ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. וכי [מה חסד] הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו, פורענות הוא זה, אלא לאיש כמעשהו מעסקי גופו ו[מ]עמלו אתה משלם גמולו ונוטל בניו וגידוליו כדי לכפר עליו, והוא פידיונו, וזהו חסד גדול שאתה גומל לבריות. ולא חש ר' להברותו סעודה ראשונה, שהרי אבילות לא חלה עליו (אלא) [עד] לאחר המועד. ומה מקום להבראה זו. [ו]כשעבר המועד ש[כבר] חלה [עליו] אבילות כבר עבר[ה] סעודה ראשונה ובטלה ההבראה. ולאחר המועד ראהו מתעסק בתיקון חבייותיו בימי אבלו ונמנע ר' מליכנס אצלו לנחמו, כי אמר לנו שאפילו על ידי אחרים בבית אחד אסור לעשות מלאכתו, ומה לי לנחמו ועבירה בידו.
ובמקומות אחרות מתפללין אצל האבל בשמועה רחוקה לערב כמניין.
ולאחר שלשים יום (כ)שמוע[ה] רחוקה היא ואינו נוהג אלא יום אחד. ונוהגין כאן לישב באבילות [בלא מנעלים] שעה ולא יותר. ואחר כך נועל [לאלתר] ויוצא (לושק) [לשוק].
תנו רבנן שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים ושמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. ואי זו היא קרובה [ואי זו היא רחוקה, קרובה] בתוך שלשים, רחוקה לאחר שלשים דברי ר' עקיב[א], וחכמים אומרים אחד שמועה קרובה ואחד שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים. ואמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד [מיקל] ורבים [מחמירין] הלכה כדברי המרובים חוץ מדבר זה, [שאף על פי] שר' עקיב(ה)[א] מיקל וחכמים מחמירין והלכה כר' עקיב(ה)[א] כדברי המיקל. ואפי[לו] לשמועת אביו ואמו, דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. ואידי ואידי מחייב [ב]קריעה. וכל קריעה מעומד. והיכא דשכיב קודם הרגל ואיתפק חדא שעתא או נסתם הגולל חדא שעתא קודם הרגל חלא עליה אבילות ובטלה הימנו גזירת שבעה. אבל ודאי לא איסתתים הגולל אלא במעלי דרגל נקטי לבתר רגל שבעה. וכן היכא דמית ליה במעלי יומא טבא ודחילו דילמא לא מספקין למיקבריה מן קמי יומא טבא ושקלוה גוים ואמטוייה למיקבריה כד נפיק ליה (מיתהא) [ממתא] ואיכסי ליה מקרובין חדא שעתא קמי דלעייל רגל חלא ליה אבילות עלייהו ובטלה מינהון גזירת שבעה.
העתקתי מהלכות גדולות. תנו רבנן מועד עצמו עולה לו למניין ל' ואינו עולה [לו] למניין ז'. אל[מ]א הלכה כדברי המיקל [באבל], ובעי למינקט בתר [הרגל] ז' ימי אבילות ומונה שלשים מיום שנפטר המת. וא[ף] ע[ל] ג[ב] דליכא אבילות במועד אבל דברים שבצינעה נוהג כגון תשמיש המיטה. והכי אמרינן משום גאון דהיכא דשכיב ליה שיכבא בי[ום] ט[וב] ב' או [בראשון או] בחולו של מועד או בי[ום] ט[וב ראשון של יום טוב] האחרון לא [ל]נהיג אבילות עד דנפקי יומי טבי כולהו אבל יומא בתרא דמד[רבנן] הוא [מיסלק] סליק ליה למניין ז' (דאבילות) [ואבילות] לא נהיגי כלל. אבל שכיב ליה שיכבא ביום טוב שיני של יום [טוב] האחרון, כיון דעיקר יום ראשון הוא נוהג ביה אבילות וסליק למניין ז' דהכי אסמכוה רבנן [זבחים ק' ע"ב] דעיקר אבילות יום ראשון [הוא] דכת[י]ב [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום, היום אסור ולמחר מותר, דכתיב [עמוס ח'] ואחרית[ה] כיום מר. וכיון דיום ראשון דאבל (ב)[ד]אורייתא ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן, אתי עשה ודאי דיחיד חייל על עשה [וספק] דרבים. וכן רבינו הגדול [נ"ע] היה (נוהג) [אומר] וכן נוהגים [רבותינו] במגנצא. אבל ר[בינו] שלמה [ה]כהן משום אביו חולק. כשנפטרה אשתו של רבינו יצחק נ"ע ביום טוב ראשון של סוכות וקודם ה(ט)[ת]פלה ביום טוב שיני ליוה כל הקהל וקברוה ולא הלכו לביתו (ו)[ל]נחמו, וישב בעלה לאחר סוכות ששה ימים בלבד. כך הורה לו ר' שמואל הלוי.
ת[נו] ר[בנן] מועד עצמו עולה [לו] למניין שלשים ואינו עולה לו למניין שבעה, [אלמא] הלכה כדברי המיקל באבל. ובעי למינהג בתר רגל שבעה ימי אבילות ומני שלשים מן יומא דשכיב שיכבא ולקמיה. וא[ף] ע[ל] ג[ב] דליכא אבילות במועד, דברים שבצינעה נוהג כגון תשמיש המטה.
<h2>דף כ:</h2>
באתה לו שמועה ביום שלשים הרי הוא [כ]שמועה קרובה ונוהגת שבעה ושלשים, [ו]הני מילי בחול אבל בשבת כדתני אדא דמן קיסרי קמיה דר' יוחנן. באתה לו שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית [לו] רחוקה כמי שלא שמע אלא לאחר השבת, ואינה נהגת אלא יום אחד. ואפי[לו] (לשמועה) [לשמועת] אביו ואמו. אמ[ר] ר' יוסי בר רב אבין באתה לו שמועה קרובה בתוך הרגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה נעשה כמי שלא שמע אלא לאחר הרגל ואינה נוהגת אלא יום אחד. והילכתא, יום (שלשה) [שלשים] בחול כיום שלפניו בשבת כיום שלאחריו. מי שבאתה לו שמועה קרובה בחולו של מועד (מהו) [אסור] לקרוע בחולו של מועד ולאחר המועד אם עדיין לא יצאו שלשים כיון שחייב באבילות שבעה חייב לקרוע, ואם משיצא מועד יצאו שלשים אינו חייב לא אבילות ולא קריעה, ונעשית רחוקה ואינו נוהג אבילות אלא יום אחד. והני מילי בחמשה מיתי מצוה כגון אחיו ואחותו ובנו ובתו ואשתו אבל אביו ואמו קורע עליהם. [וכן הילכ'. פירוש מר רב צמח גאון שבאתה לו שמועה בקרוב בחולו של מועד כגון אחיו ואחותו בנו ובתו ואשתו אסור לקרוע בחש"מ ולאחר המועד אם עדיין לא יצאו שלשים יום כיון שחייב באבילות שבעה חייב לקרוע, ואם כשיצא מועד יצאו שלשים אינו נוהג אלא יום אחד לפי' אינו קורע שכל אבילות שאין נוהגת שבעה אין קורע בהן, שכן אמרו חכמים דאמר ר' יוסי בר אבין באתה לו שמועה קרובה בתוך הרגל ולמוצאי הרגל נעשת רחוקה נעשה כמי שלא שמע אלא לאחר הרגל ואינו נוהגת אלא יום אחד, אבל על אביו ועל אמו קורע] לעולם.
ועוד העיד ר' יוסף (אביו) [אחיו] של זקינו, שיצא זקינו מן הבית ולא רצה ליטמא לפי שלא [היה] אחיו מן האב אלא מן האם. והילכתא רווחת (בספרי) [בספרא] שאין מטמאין לאחיו מן האם.
תנו רבנן כל האמור בפרשת כהנים [שה]כהן מטמא [להן] (ו)אבל מתאבל עליהן. ואילו הן, אביו ואמו (וביתו) [בנו ובתו] אחיו ואחותו, הוסיפו עליהן אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו ומתאבל אדם עם אשתו ואשה עם בעלה ועם אביו ועם אמו ועם אחותו ועם אחיו בפניהם, אבל בחוץ אינו מתאבל, וכהן [מתאבל] בין על אחותו בתולה [ו]בין על אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו ואינו מטמא אלא לאחותו בתולה מאביו ואינו מטמא לרבו כל עיקר.
[לא אמרו כבוד אשתו בחמיו ובחמותו אלא שבעה ימים בלבד, ובפניה, אבל שלא בפניה לא, וכ"ש כניסתם לבית השמחה שנים עשר חדש. שכך שנינו כופה מיטתו ונוהג עמה אבילות, אין כאן אלא כפיית המטה בלבד].
אמימר שכיב ליה בר ברא קרע עליה, אתא בריה קרע באפיה, אידכר דמיושב קרע קם קרע מעומד. אמר ליה רב אשי לאמימר קריעה מעומד מנא לן דכתיב [איוב א'] ויקם איוב ויקרע את מעילו.
הורה רבינו שמואל בן רבינו יהודה [ה]כהן משום אביו לישב באבילות לבני בנים כשנפטר זקינם, אבל זקן לא ישב על בני בנים, שהן חייבים בכבודו. וזהו טעמו [תהלים מ"ה] תחת אבותיך יהיו בניך. וחביריו משיבין לו (ההכא) [ההוא] בברכה כתיב ועוד [מ]טעם אחר דגרסינן כל המתאבלים [עליו מ]תאבל עמהן. כלומר, אביהן של נכדים מתאבל יתאבלו נכדים עם אביהם על זקינם. ומשיבין לו [חביריו] אין הלכה כך במועד קטן. וגם אביו ר' יהודה הכהן נ"ע רצה לה[ו]שיב את רבינו משולם על זקינו רבינו יקותיאל באבילות, ולא הניחו רבינו אליעזר הגדול נוחו עדן ושאר חכמים. ורבינו שמואל בן דוד הלוי נ"ע כמו כן לא הניח להתאבל לבני בנים על זקינם.
<h2>דף כא.</h2>
ואלו דברים שאבל אסור בהם כל שבעה, אסור במלאכה ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה לספר ולכבס ולקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות [במשנה] במדרש [ובהלכות] ובהגדות ואם היו רבים צריכים לו מותר, [ואינו נמנע]. ומעשה ומת בנו של ר' יוסי בציפורי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו. (רבא) [רבה] בר חנ(א)ה איתרעא ביה מילתא, סבר דלא למיפק לבי מדרשא. אמר [ליה] רב חנינא ואם היו רבים צריכים לו מותר, סבר לאוקומי עליה אמורא. אמר ליה רב חנינא אם רבים צריכים לו מותר ובלבד שלא יעמיד עליו מתורגמן. [ו]היכי עביד, כי תניא, מעשה ומת בנו של ר' יהודה בר' אלעיי ונכנס וישב בבית המדרש, ונכנס ר' חנינא בן (עקיבה) [עקביה] וישב בצדו ולחש הוא לר' חנינא בן (עקיבה), [עקביה] ור' חנינה בן (עקיבה) [עקביה] לחש למתורגמן, ומתורגמן השמיע לרבים.
ואמר ר' אבא בר זבדא אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר, דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך. וה[ני] מ[ילי] ביום ראשון.
<h2>דף כא:</h2>
תנו רבנן אבל כל ג' ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה, ואפי[לו] עני המתפרנס מן הצדקה אסור בעשיית מלאכה. מיכאן ואילך עושה בצינעה מלאכה בתוך ביתו (ואשתו) [והאשה] טווה ב(כ)פלך בתוך ביתה. תנו רבנן [אבל] שלשה ימים הר[א]שונים אינו הולך לבית האבל, מיכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמין. תנו רבנן אבל ג' ימים הראשונים אסור בשאילת שלום, [דכתיב [יחזקאל כ"ד] האנק דום], משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל מיכן ואילך שואל ומשיב כדרכו.
ועוד מנהג ראיתי שכל אבל קודם ש[י]שלמו שבעת ימי אבלו יוצא לחוץ (כ)[ב]לויית [ה]מת אחר אם יזדמן לבר מינן או קרובו ואח[ר] כ[ך] חוזר ויושב באבילותו.
אבל שאירע לבר מינן להיות ב[יום] ט' ב[אב] ראיתי באישפירא שלא נכנס בבית הכנסת בליל ט' ב[אב] עד למחר, ולמחר נכנס ויושב בבית הכנסת עד שישלימו קינות ולאחר תפילה יוצא והולך לביתו ויושב.
תנו רבנן, [אבל] כל ג' ימי[ם] הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם [בא] ממקום רחוק מונה לעצמו, מיכאן ואילך אפי[לו] בא ממקום קרוב מונה לעצמו. ר' שמעון אומר אפי[לו] בא בסוף השביעי ממקום קרוב מונה עמהם. [והוא שבא ומצא גדול הבית בתוך הבית] וכמה מקום קרוב עשרה פרסי סוגייא דחד יומא, כיון דאילו שמע ביומא קמא הוה מצי למתיא כמאן דהוה איתיה מעיקרא [דמי]. והילכתה כר' שמעון דאמר אפי[לו] בא ביום השביעי ממקום קרוב וא[ף] ע[ל] ג[ב] דליכא גדול [הבית בבית] מונה עמהם, דאמר מר ג' ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהם. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן והוא שיש גדול הבית בתוך הבית. איבעיא להו הלך גדול הבית לבית הקברות מהו. ת[א] ש[מע], דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אפי[לו] הלך גדול הבית לבית הקברות סמיך עלייהו ומונה עמהם, והתניא מונה לעצמו, לא קשיא הא דאתא בתוך תלתא יומי הא דאתא בתר תלתא יומי, אתא בגו תלתא יומי מונה עמהם ואפי[לו] בא ממקום רחוק לבתר תלתא יומי אם בא ממקום קרוב מונה עמהם כר' שמעון, [דאמר אפילו בא ביום שביעי ממקום קרוב מונה עמהן], ממקום רחוק מונה לעצמו. [אמר להו רב לבני הצלבוני אתא בגו תלתא יומי נימני בהדייכו לבתר תלתא יומי נמני לנפשיה. והלכתא היכא דנפק שכבא מקמי פניא אי נמי מן מתא למתא ולא אסתתם הגולל אלא בליליא הנך דאיתנהו בביתא מנו מעידנא דאיכסי שכבא מנייהו, הנך דבהדי שכבא מני מעידנא דאיסתתם הגולל. ואי איתא לגדול הבית בביתא הנך נמי דאיכא בהדי שכבא סמכי על גדול הבית ומנו בהדיה, אבל איתיה לגדול הבית בהדי שכבא מנו הנך דאיכא בביתא לנפשייהו ומאן דאיכא בהדיה דשכבא מני לנפשייהו. דאמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתי בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מן בבא דאבלא אתחילו ומנו].
<h2>דף כב.</h2>
על כל המתים כולם [ה]מדחה מיטתו הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או ערב י[ום] ט[וב] או שהיו גשמים מזלפין על מיטתו הרי זה משובח שאינו עושה אלא לכבוד אביו [ואמו]. על כל המתים [כולן] רצה [חולץ רצה] אינו חולץ [על אביו ועל אמו חולץ]. על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט. על כל המתים כולן מספר לאחר שלשים על אביו ועל עמו [מגדל פרע] עד שיגערו בו חביריו. על כל המתים כולן נכנס לבית המשתה לאחר שלשים [יום] על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. אמר רבא בר רב הונא ולשמחת מריעות מותר לאלתר. והתניא לשמחה ל' ולמריעות שלשים. לא קשיא הא שלשים יום (בארשיאתה) [בארישתא] הא לסוף ל' בפורענותא. על כל המתים כולן קורע טפח על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. אמר ר' אבוהו מאי קראה [שמואל ב' א'] ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח. על כל המתים כולם אפי[לו] לבוש עשרה [חלוקין] אין קורע אלא עליון על אביו ועל אמו קורע את כולן, ואפרקסותו אינה מעכבת ואחד האיש ואחד האשה, ר' שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת את התחתון ומחזרתו לאחוריים וחוזרת וקורעת את העליון.
<h2>דף כב:</h2>
והורה רבינו [נ"ע] לרבינו יהודה נ"ע כשמתה אמו (ש)[ו]הלך לבית הקברות יחף וכן כשחזר וכן עשה כשנפטר רבינו הלוי הלך אחריו יחף לבית הקברות, אבל אחרים כשחוזרים מבית הקברות על אביהן ואמן רק בחזירתם הולכים יחיפים, אבל לשאר מתי מצוה הולכין וחוזרין נעולין ובבית חולצין.
העיד רבינו שמואל הלוי על רבינו דוד הלוי נ"ע שצוה כן [ל]אחר שלשים ימי אבילות תהא נכנס לבית המשתה או בבית שמחה לשמוע ברכת נישואין.
על כל המתים כולן רצה מבדיל קמי ספא שלו רצה אינו מבדיל, על אביו ועל אמו מבדיל. ר' יהודה אומר כל קרע שאינו מבדיל קמי ספא שלו אינו אלא קרע של (תפילה) [תפלות]. אמר ר' אבוהו מאי טעמיה דרב יהודה דכת[י]ב [מלכים ב' ב'] ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים, ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע של שנים אלא שנראים (ב)[כ]שנים. על כל המתים כולן שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים [יום], על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם. והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן על כל המתים כולן קורע בין ביד בין בכלי על אביו ועל אמו קורע ביד. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן על כל המתים כולן קורע מבפנים על אביו ועל אמו קורע מבחוץ. אמר רב חסדא וכן לנשיא. מיתיבי לא (הנאו) [השוו] לאביו ולאמו אלא לאיחויי בלבד, מאי לאו אפי[לו] לנשיא, לא (לבד) [לבר] מנשיא. תנו רבנן על חכם שמת חולץ מימין על אב בית דין משמאל, [ו]על נשיא מיכאן ומיכאן. תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל. [פי[רש] בטל מלמפסק סידרא. אב בית דין שמת בתי מדרשו[ת] שבעירו בטלים ובני הכנסת נכנסים לב[ית] הכ[נסת] ומשנין את מקומן, היו יושבין בצפון יושבין בדרום, בדרום יושבין בצפון. נשיא שמת בתי מדרשות כולן בטלים ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה בתורה ויוצאין. ר' יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו בו ויטיילו בשוק [אלא יושבין] (ורוין) [ודוין] ואין אומר[ים שמועה ו]הגדה בבית האבל. אמר[ו] עליו על ר' חנינא בן גמליאל שהיה אומר דבר שמועה והגדה בבית האבל.
<h2>דף כג.</h2>
[ו]בבית אבל כשנכנסין להתפלל נוהגין לומר הפסוקין כל אחד ואחד בפני עצמו ולא ביחד. והעומד להתפלל אינו (מגביע) [מגביה] קולו כשהוא מתפלל. ואם היה ר[אש] ח[דש] אין קורין את ההלל, לפי שאין אומר דברי שמחה בבית האבל. וכך מנהגם כשמסיימ[י]ן תפילתם הולכין לבית הכנסת כולם למקום שהציבור מתפללין.
תנו רבנן אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שנייה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי [הוא] ככל אדם. תנו רבנן כל ל' [יום] לנישואין מתה אשתו אסו[ר] לישא אשה אחר[ת] עד שיעברו עליה ג' רגלים. ר' יהודה אומ[ר] רגל א' ושני אסור שלישי מותר. [ו]אם אין לו בנים נושא [אשה] לאלתר מפני ביטול פריה ורביה. הניחה לו בנים קטנים נושא לאלתר מפני ביטול פרנסתן. אמר ר' יוסי מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי את בני אחותיך ולא בא עליה אלא לזמן מרובה. וכמה (ל)זמן מרובה. אמר רב פפא לאחר שלשים [יום].
תנו רבנן אסור לעשות סעודת נישואין וסעודת אירוסין כל שלשים יום, אבל אם היה טבחו טבוח ויינו מזוג ופיתו אפוייה ומת אביו של חתן או (אביו) [אמה] של כלה, מכניסין את המת בחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וא[חר] כ[ך] קובר את מתו ונוהג ז' ימי המשתה, ואחר כך שבעת ימי אבילות. ובאותן שבעת [ה]ימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים, ואין מונעין [את ה]תכשיטין מן הכלה כל ל' יום. [ו]דוקא אביו של חתן או אמה של כלה, [דליכא למיטרח להו, אבל אמו של חתן או אביה של כלה לא].
הורה ר' ללבוש חלוק לבן ולרחוץ לאחר שבעת ימי אבילות, דאין ל' יום אסורין בתכבוסת אלא בגיהוץ ו[ב]תספורת דאמר[ינן] ג' לבכי וד' להספד, ולאבילות ז', ל' לגיהוץ. ואפי[לו בגיהוץ] שלנו מותר לאח[ר] ז[ה], דאמרינן גיהוץ שלנו (כביבוס) [ככיבוס] שלהם. ואין לנו עכשיו גזירת ל' (ואינה) נוהגת אלא לתספורת לבדה. אבל חליפו[ת] בגדים ורחיצ[ת] חמין מחליף [והולך לו] משעבר אבילו[תו]. וכן פ[שוט] במוע[ד] קטן.
ת[נו ר[בנן] כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאים מתחת (מכתש) [מכבש]. ר[בי] אומר לא אמרו אלא כלים חדשים בלבד. ר[בי] אלעזר בר[בי] שמעון אומר לא אמרו אלא כלים חדשים לבנים (מותר) בלבד. ומותר בפונדא ובפסיקיא ובאנפליא ובכובע של (ר"ה) [ראש]. ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים יום. אביי נפק (בגירא) [בגרדא] דסרבלא כר[בי]. רבא נפיק בחמוציתא רומיתא [סומקא] כר' אלעזר בר' שמעון.
<h2>דף כג:</h2>
תנו רבנן מי שמתו מוטל לפניו כו' כת[ו]ב בברכו[ת].
ואין קורין [את] פסוקין עם הציבור אלא קורין את שמע פרשה ראשונה. אבל מורי אינו אומר כי אם פסוק ראשון בלבד, שמע ישראל, ולא יותר, כדי שלא (יהה) [יהא] (דומה) [דומם] ממלכות שמים. וכשעומדין הציבור להתפלל עומדין בחוץ לפי שמרחיקין מן המתפלל ארבע אמות, ואי אפשר להתרחק בבית הכנסת (למי) [לפי] שמתפללין כל סביביו. ואומר סדר קדושה עם הציבור ששנינו [ברכות כ"א ע"א] ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, ובתפלת לחש אי אפשר לומר כן דדמי כבד ובד קאי. ומי שמתו מוטל [לפניו] אינו נכנס לבית הכנסת אלא יושב מבחוץ לאפוקי שאין מתו אלא קרובו דלא. אלא עושין כבוד לאדם חשוב כשהוא יושב בחוץ ויושבין אצלו.
ואין מונין אבל למניין עשרה יום ראשון [בלבד ולא יותר], שעיקר אבילות אינו נוהג אלא יום ראשון שנאמר [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר. ומיכאן ואילך מונין אותו למניין עשרה להתפלל עמו. וכן הורה רבינו יקותיאל בשבת שהוא ר[אש] ח[דש] אין מזכירין בו ראש חדש ואין מזכירין בו נשמות.
<h2>דף כד.</h2>
אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אבל שלא פרע ו[ש]לא פירס חייב מיתה שנאמר [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, הא אחר שלא פרע ולא פירס חייב מיתה. אבל שלא קרע או דשקיל ממזייה חייב מיתה. אמר רפרם בר פפא [תנא] (כאבל) [באבל] רבתי, אבל אסור לשמש מיטתו בימי אבלו. ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גוויתו. אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא (אחי) [הכי] אמר שמואל פח"ז חובה נת"ר רשות סימן. פריעת הראש והחזרת הקרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה, נעילת הסנדל [ו]תשמיש המטה [ו]רחיצת ידים ורגלים בחמין רשות. ורב אמר אף פריעת הראש רשות. ושמואל אמר מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כולי עלמא עבדי דסיימי מסנאיה פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמיגלו רישיהו. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמ[ע]אלים אינה עטיפה. ופליגי דר' יוחנן דאמר דברים שבצנעה נוהג, וקא אמרי רבנן הלכה כר' יוחנן. וא[ף] ע[ל] ג[ב] דשמואל קא מיקל, דכי קא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל היכא דפליגי תנאי, אבל פלוגתא דאמוראי לא. ובכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהן של גוים הלכה כר' שמעון בן אלעזר. אמר ליה רבא בר [רב] אדא לרבא אמרין תלמידך [ד]אמר רב עמרם תניא אבל כל שבעה קרעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע, ובשבת קורעו לאחוריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. כי תניא ההוא בכבוד אביו ואמו.
ואמר מר רב יהודאי הכי דאין מברכין ברכת אבילים בשבת כיון דקא מברכינן בתלתא או בעשרה לאו דברים של צינעה הוא. ואסור לנהוג אבילות בשבת. והכי אמור רבנן דלא ליכסי רישא בשבת, ואי אית [ליה] לבושא אחרינא לשנייה ללבושיה, ואי לא אית ליה ל[יה]דריה לקורעיה לאחורי (וליתירנה) [וליתרציה] לפורייה (ולמיכבסה) [ולמכאביה, משום דבהני שבעה יומי מתבעי ליה למיפכיה לפוריה ולמכאביה] ולא לתירוצה. והני מילי (לפרהסייא) [דפרהסיא] נינהי חובה, אבל נעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת ידים ורגלים בחמין כיון דמילי דצינעה נינהו לא ליעבדינהו דלנהוג בהו מנהג אבילות.
עטיפת ראש לאבילים כל ז' יום ולילה, [אבל הרבה יש שאין נוהגים מפני שהאומות העולם משחקים] עליהם, ואף בני הבית במשחקין לפניו, ומתוך כך הם באים לידי שחוק, ובשחקם מתגנים לפני הברי[ו]ת, כדאמר[ינן] [לקמן כ"ו ע"ב] אבל לא יניח תינוק בחיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצ[א] מתגנה על הבריות.
מי שבא לו שמועה בשבת עולה לו שבת מן המנין וקורע בא[חד] בשבת ומברכין לו ברכת אבילים בשבת מידי דהוה כדברים של צינעה. דאמר מר דברים של צינעה נוהג, ומי שאין לו מברכין מברך הוא לעצמו.
מת בתוך שלשים נקבר [בחוץ] ואין יושבין עליו באבילות.
<h2>דף כד:</h2>
והיכא דמית ליה מת קודם חג הסוכות יומא חד או תרי יומי או תלתא יומי בטלה ממנו גזירת שבעה, ורגל גופיה שבעה הרי ארבעה עשר יום, ויום שמיני ויום תשיעי דהוא רגל בפני עצמו הוא כרגל שלם שבעה ימים הרי אחד ועשרים יום נקיט לה לבתר מועד תשעה יומי למישלם שלשים יום מדאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל. והיכא דמית ליה מית קודם ראש השנה יום אחד עולה למנין שבעה, וראש השנה שבעה, הרי ארבעה עשר, ושבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הרי אחד ועשרים יום, ויום הכפורים חשוב להו שבעה יומי דהוא כרגל, הרי שמונה ועשרים יום, נקיט ליה לבתר יום הכיפורים תרין יומי למישלם תלתין יומין ומגלח ערב סכות וכן הלכה]. והיכא דמית ליה [מת] מקמי עצרת ומיקמי ראש השנה ומיקמי יום הכיפורים (ד)יום א[חד] (אינו) עולין לו למניין ארבעה עשר ההוא יומא דמיקמיה ועצרת גופיה דקיימא לן הילכתא כרבן גמליאל, דתנן רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכיפורים (ב)[כ]רגלים, מאי טעמא, הוקשו כל המועדות כולן זה לזה, ולא מיבעיא עצרת. ואמר רב גידול בר מנשיא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. [דרש ענני בר ששון אפתחא דבי נשיאה יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן ארבעה עשר יום. שמע רבי אמי ואיקפד אמר אטו דידיה היא, דרבי אלעזר א"ר אושעיא היא. דרש רבי יצחק נפחא אפתחא דבי נשיאה יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן ארבעה עשר יום. אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש יום אחד לפני החג וחג ויום שמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום, ויום אחד לפני ראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום].
העתקתי מהלכות גדולות. תנו רבנן מועד עצמו עולה לו למניין ל' ואינו עולה [לו] למניין ז'. אל[מ]א הלכה כדברי המיקל [באבל], ובעי למינקט בתר [הרגל] ז' ימי אבילות ומונה שלשים מיום שנפטר המת. וא[ף] ע[ל] ג[ב] דליכא אבילות במועד אבל דברים שבצינעה נוהג כגון תשמיש המיטה. והכי אמרינן משום גאון דהיכא דשכיב ליה שיכבא בי[ום] ט[וב] ב' או [בראשון או] בחולו של מועד או בי[ום] ט[וב ראשון של יום טוב] האחרון לא [ל]נהיג אבילות עד דנפקי יומי טבי כולהו אבל יומא בתרא דמד[רבנן] הוא [מיסלק] סליק ליה למניין ז' (דאבילות) [ואבילות] לא נהיגי כלל. אבל שכיב ליה שיכבא ביום טוב שיני של יום [טוב] האחרון, כיון דעיקר יום ראשון הוא נוהג ביה אבילות וסליק למניין ז' דהכי אסמכוה רבנן [זבחים ק' ע"ב] דעיקר אבילות יום ראשון [הוא] דכת[י]ב [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום, היום אסור ולמחר מותר, דכתיב [עמוס ח'] ואחרית[ה] כיום מר. וכיון דיום ראשון דאבל (ב)[ד]אורייתא ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן, אתי עשה ודאי דיחיד חייל על עשה [וספק] דרבים. וכן רבינו הגדול [נ"ע] היה (נוהג) [אומר] וכן נוהגים [רבותינו] במגנצא. אבל ר[בינו] שלמה [ה]כהן משום אביו חולק. כשנפטרה אשתו של רבינו יצחק נ"ע ביום טוב ראשון של סוכות וקודם ה(ט)[ת]פלה ביום טוב שיני ליוה כל הקהל וקברוה ולא הלכו לביתו (ו)[ל]נחמו, וישב בעלה לאחר סוכות ששה ימים בלבד. כך הורה לו ר' שמואל הלוי.
והכי אמ[רו] משמיה דמר יהודאי גאון דהיכא דשכיב [ליה שכבא] ביום טוב ראשון או בשני או בחולא דמועדא או ביום טוב ראשון של (יום טוב שני) [שני ימים טובים האחרונים] לא נהיג אבילות עד דנפיק יומי טבי כולהון, אבל יומא טבא בתרא דמדרבנן הוא מיסלק סליק ליה למניין שבעה ואבילות כלל לא לינהוג. אבל ודאי שכיב ליה שיכבא ביום טוב שני של י[ום] ט[וב] האחרון של חג, כיון דעיקר מררא יום ראשון הוא נהוג ביה אבילות וסליק ליה למניין ז' [דהכי אסכימו רבנן דעיקור אבילות מדאורייתא יום א' הוא] דכת[יב] [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום. היום אסור ולמחר מותר וכת[י]ב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר. וכיון דיום ראשון דאבל דאורייתא, ויום טוב [ה]אחרון ספיקא דרבנן, אתי עשה דיחיד וחייל על ספק עשה דרבים. וכי קבר מת ביום אחרון דיום טוב אחרון נהיג אבילות.
הרוגי בית דין, אין מתעסקין עמהן לכל דבר. אחיהן וקרוביהן באין ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים. כלומר, [ש]אין בלבינו עליכם כלום, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלים אלא אוננים, שאין אנינות אלא בלב, ולא היו מברין עליהם שנאמר [ויקרא י"ט] לא תאכלו על הדם. כל הפורשין מדרכי ציבור אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאיבדו שונאי המקום. ועליהם הכת[וב] אומר [תהלים קל"ט] הלא משנאיך ה' אשנא. ואומ[ר] [שם] תכלית שנאה שנאתים וגו'. הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר. ומאימתי מתחילין למנות [להם] משנתייאשו מלשא[ו]ל אבל לא מלגנוב. כיוצא בו מי שנפל לים ומי שטבע בנהר ומי שאכלתו חיה אין מונעין מהם כל דבר. מאימתי מתחילין למנות (עמהן) [להן], משנתייאשו מלבקש, מצאוהו איברים איברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו. ר' יהודה אומר השידרה והגולגלת הן רובו.
ואין שואלין שלום זה את זה בתוך העיר, ב[מה] ד[ברים] א[מורים] בכפר קטן אבל בכפר גדול מותר. המחותך והמסורס והנפלים ובן שמנה חי ובן שמנה מת ובן ט' מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר. המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר, ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, (ואומר עליו בשורה) ואומר[ים] עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר כל שהוא כבוד לחיים הרבים מתעסקין בו [וכל שאינו כבוד לחיים אין רבים מתעסקין בו]. ואיזהו המאבד עצמו בדעת. לא שעלה לראש הגג ונפל ומת, אלא שאמר ראו שאני עולה לגג ע[ל] מ[נת] ליפול ונפל. וראו אותו שעלה לגג ונפל ומת, זהו בחזקת שהאביד את עצמו בדעת. אבל אם ראו [אותו] חנוק ותלוי באילן, הרוג ומושלך על גבי (סיכו) [סייפו], זה [הוא] בחזקת המאבד את עצמו שלא בדעת. וכל המאבד את עצמו שלא בדעת אין מונעין ממנו כל דבר.
<h2>דף כה.</h2>
כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרו לא גמרינן מיניה מידי. אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם [שמת] תניא, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן [ב]בי מדרשא, סבור מיניה מא[י] דהוה הוה. אמר להו אידי בר אבין תניא חכם כל זמן שעסוקין בהספדו סבור למיקרע לאלתר. אמר להו רב אידי בר אבין (חכם) עיקר כבודו בהספדו וחכם כבודו במטה ראשונה וכבודו דרך פתחים. כי נח נפשיה דרב חסדא סבר לאותובי ס[פר] ת[ורה] אפורייה. אמר להו רב יצחק בר אבדימי מילתא דלרביה לא סבירא ליה, לדיליה ניקום וניעבד ליה. סבר [דלא] למשלל קירעייהו. אמר להו ר[ב] יצחק בר אמי תניא חכם כיון שחוזרין פנים מאחורי המטה שוללין.
<h2>דף כו.</h2>
ואלו (קראין) [קרעין] שאין מתאחין, הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה ועל נשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף, פי[רש], היכא דקליוה בזרוע וכמעשה דיהויקים [ששרף את המגילה], ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים, וכולן רשאין לשוללן למוללן ללוקטן לעשות כמין סולמות, אבל לאחותן לא. אמר רב (אחא) [חסדא] ובאיחוי אלכסנדרי.
<h2>דף כו:</h2>
תנו רבנן תחילת קריעה טפח ותוספת ג' אצבעות ד[ברי] ר' מ[איר, ר' יהודה אומר תחילת קריעה ג' אצבעות ותוספת כל שהוא. אמר עולא הלכה כר' מאיר] בקריעה והלכה כר' יהודה בתוספת. ת[ניא] נ[מי] ה[כי] ר' יוסי אומר תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהוא. תנו רבנן אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף, תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה. מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף, עליון מתאחה תחתון אין מתאחה. מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו קורע קרע אחד על כולן. ר' יהודה בן בתירה אומר על כולן קרע אחד, על אביו ועל אמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע של אביו ושל אמו. מאי טעמא אמר רב נחמן בר רב יצחק לפי שאינן בתוספת. אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה. ומי אמר שמואל הכי, והאמר שמואל הילכתא כדברי המיקל באבל, ואבילות לחוד וקריעה לחוד. עד היכן הוא קורע, עד טיבורו. ויש אומר[ים] עד לבו. וא[ף] ע[ל] פ[י] שאין ראייה לדבר זכר לדבר [שנאמר] [יואל ב'] וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, הגיע עד טיבורו מרחיק שלש אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו, נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה, והקורע מלמטה ומן הצדדין לא יצא אלא שכהן גדול פורס היה מלמטה.
תנו רבנן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין את לחייו ואין פוקקין את נקביו ואין נותנין כלי מתכות ודבר המיקר על טיבורו עד שעה שימות שנאמר [קהלת י"ב] עד אשר לא ירתק חבל הכסף וחרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור. אין סכין ואין מדיחין אותו ואין מטילין אותו על החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות ואין מאמצין את עיניו והנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה הוא דומה לנר (המתפטף) [המטפטף] כיון שנגע בו אדם מכבהו. אין (קוראין) [קורעין] ואין חולצין ולא מספידין ואין מכניסין ארון לבית עד שעה שימות, ואין משמיעין עליו ואין משנין את מעשיו [ר' יהודה אומר אם היה כשר משנין את מעשיו].
תנו רבנן היוצא (בבית) [בבגד] קרוע לפני המת הרי זה גוזל את החיים וגוזל את המתים. רבן שמעון בן גמליאל אומר האומר לחבירו השאיליני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת (קורבנו) [קורע] ומאחו. וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קירעו. ואם לא הודיע(נ)ו הרי זה לא יגע בו. תנו רבנן חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תיטרף דעתו ואין מקר(י)עין לו ומשתקין את הנשים מפניו, ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש, וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו. אמר רב פפא תאנא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני (שמפני) שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. תנו רבנן אבל כל שבעת הימים [חייב] בכיסוי הראש ובכפיית המטה ואין מברין אותו אלא על מטה כפוייה. תנו רבנן ההולך לבית האבל אם לבו גס בו יברוהו על מטות כפוייות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרעא ביה מילתא על לגביה אבא בר מ(א)ר(א)ת דהוה אבא בר מיניומי. רבא זקף אבא בר מר(א)ת כפה. אמר כמה לית ביה דעתא בהאי מרבנן. תנו רבנן [אבל] ההולך ממקום למקום אם יכול למעט [בעיסקו] ימעט, ואם לאו יגלגל עמהן.
מי שמת לו מת ולא נודע לו ונוד[ע] לבני עירו מותרין היודעין לזמנו לסעודת מצוה, שהרי אבילות מן התורה אינו חל עליו עד שעת אנינות לב, שהרי שבעה ושלשים אינו [מונה] אלא (ששמע) [מששמע].
<h2>דף כז.</h2>
תנו רבנן מאימתי כופין את המיטות משיצא מפתח ביתו, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר משיסתם הגולל. מעשה כשמת רבן גמליאל הזקן כיון שיצא מפתח ביתו אמר להם ר' אליעזר כפו מיטתכם. כיון שנסתם הגולל, אמר להם ר' יהושע כפו מטתכם. אמר[ו] לו כבר כפינו על פי [ה]זקן. תנו רבנן מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אמר רב בר רב הונא א[ף] ע[ל] פ[י] כ[ן] אינו יושב עליה עד שתחשך [ו]למוצאי שבת א[ף] ע[ל] פ[י] שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה. תנו רבנן הכופה את מיטתו לא מיטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו, ואפי[לו] עשר(ה) מטות בעשרה מקומות כופה את כולן. ואפי[לו] חמשה אחים ומת א[חד] מהן כולן כופין את מיטותיהן, ואם היתה מטה אחת מיוחדת לכיליו אינו צריך לכפות(ו)[ה], [דרגש אינו צריך לכפותו] אלא זוקפו, רבן שמעון בן גמליאל אומר דרגש מתיר את קרביטוו והוא נופל מאליו. אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' ש[מעון] ב[ן] ג[מליאל. אמר עולא] מאי דרגש, (אמר עולא) ערסא דגדא, לראיית בני אדם מציאין אותו. תנו רבנן [היה] ישן על גבי מטה על [גבי] כסא על גבי אידיני [ו]גדולה מכולן [אמרו] על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו. אמר ר' יוחנן מאי טעמא שלא קיים כפיית המטה. תנו רבנן מכבדין ומרבצין בבית האבל ומדיחין כוסות קערות וצלוחיות בבית האבל ואין מביאין לא את המגמר ולא את הבשמים בבית האבל. איני והתני[א] בר קפרא אין מברכין על המגמר ועל הבשמים של בית האבל, ברוכי הוא דלא מברכינן הא אייתויי מייתינן. לא קשיא הא בבית האבל הא בבית המנחמין.
מכבדין ומרבצין בבית האבל אבל אין מניחין את המוגמר.
וזה השיב ר' משולם לר' נחמיה. מה ששאלת אם אומר צידוק הדין [בראש חודש]. אמנם שאין אומר צידוק הדין לא בראשי חודשים ולא בחולו של [מועד] שהרי הואיל ואין אומר אותם בפורים, שכן שנינו [מגילה ה' ע"ב] את יום (ד') [ארבעה עשר] בו ואת יום חמשה [עשר] בו אסורין בהספד ובתענית, [ול]מסקנא, לא נצרכה אלא לאסור את של זה בזה. וכיון שבפורים אסור, כ[ל] ש[כן] בראש חודש ובחולו של מועד שהן מדאורייתא. ואם נפשך לומר יאמרו צידוק הדין ולא יספדו, [הרי] שנינו, אין מניחין את המטה ברחוב בחולו של מועד שלא להרגיל את ההספד. וכיון [שאין מניחין את המטה ברחוב האיך יאמרו צידוק הדין, וכיון] שאין אומר[ים] צידוק הדין על מה יאמרו קדיש, [לפי שאין קדיש] אלא על דברי תורה ועל קריאת פסוקין. וכל נבון ידע שאין אומר קדיש וצידוק (הדיק) [הדין] בחולו של מועד. (אבל) [אלא] על אדם שמספידין אותו שהוא מופלג בדורו ויודעין הכל שהין שלו הין ולאו שלו לאו (כהוריותיו) [בהוריותיו]. לא הצדיקו ולא הספידו בחנוכה. ואמר[ו] שכבר רבינו ליאונטי[ן] נ"ע הספיד על חכם. במגנצא בג' בניסן נפטר קטן ואמר[ו] עליו הצור תמים. באישפירא נפטרה בתו של א[חד] קטנה [ביום] שלפני ערב הפסח (והיה) [והלכו] לבית הקברות. והיה [מורה] ר' אליקים הלוי עמהם ומחה לומר צידוק הדין וגם קדיש, ולא ידעתי טעמו של דבר כי אם ראיתי מעשה.
פעם אחת קברו מת בחולו של מועד ולא רצו לומר עליו צידוק הדין ולא קדיש. שהקדיש אינו בא אלא בשביל הפסוקים של צידוק הדין. ועמד ר[בי] ואמר צידוק הדין וקדיש שאין זה לא הספד ולא קינה, ואין כאן חילול מועד אלא הודאה וקבלת דין שמים. וגם נכנס בבית האבל וניחמו [ולדבר על לבו והוא יושב] כדאמר[ינן] התם אבל אחרים מתעסקין עמו לנחמו ולדבר על לבו, והוא יושב על כסאו כשאר [בני] אדם ומקבל תנחומין. הורה רבי ואמר דאפילו בשבת ויום טוב אם יאמרו על מת צידוק הדין נאה הדבר לפי שאין זה לא הספד ולא קינה, שאלו אסורין. (מנהג לומר צידוק הדין בשעת יציאת נשמה או ממתינים לכבוד הדבר ואומר אותו בחצר הקברות על פי המערה בשלום דשכב) ומכל מקום אין אומר[ים] אותו בשבת ויום טוב מפני עגמות נפש וממעט בעונג היום, ולברך [ברוך דיין האמת] מברכין לפי שאין בברכת דיין האמת אורך דברים. ויש שמחמירין דאפי[לו] ערב שבת מחצות ואילך אין אומר[ין] צידוק הדין, ואינו יודע מקום לחומרא זו, וישראל חכמ[ים] הם, וא[ם] א[ינם] נביאים בני נביאים הם ומנהגם שלמדו מן האבות (כ)תורה היא שאין להוסיף ואין לגרוע עיקר הדבר אינה אלא הברכה ומצותה בזמנה ואפי[לו] בשבת. וצידוק הדין הצור תמים בכל זמן של שבעת ימי אבילותו מצות אמירתו, הילכך אין אומר[ין] אותו במקום שאין מנהג לאומרו בשבת ויום טוב. וקשה לר' לישב כמחריש, כי מה תנחומין [יש] לשתיקה. ופותח ומדבר לאבל דברי תנחומין כזה [תהלים ס"ב] ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. וכי [מה חסד] הוא זה שמשלם לאיש כמעשהו, פורענות הוא זה, אלא לאיש כמעשהו מעסקי גופו ו[מ]עמלו אתה משלם גמולו ונוטל בניו וגידוליו כדי לכפר עליו, והוא פידיונו, וזהו חסד גדול שאתה גומל לבריות. ולא חש ר' להברותו סעודה ראשונה, שהרי אבילות לא חלה עליו (אלא) [עד] לאחר המועד. ומה מקום להבראה זו. [ו]כשעבר המועד ש[כבר] חלה [עליו] אבילות כבר עבר[ה] סעודה ראשונה ובטלה ההבראה. ולאחר המועד ראהו מתעסק בתיקון חבייותיו בימי אבלו ונמנע ר' מליכנס אצלו לנחמו, כי אמר לנו שאפילו על ידי אחרים בבית אחד אסור לעשות מלאכתו, ומה לי לנחמו ועבירה בידו.
שינוי מעשים עשו בוורמשא מה שלא עשו מעולם במגנצא בימי רבותינו. בראש [חדש] קראו פסוקי צידוק הדין [כשהן הולכין, ואמרו קדיש של תחיית המתים. ובמגנצא אין אומרים צידוק הדין] וקדיש ב[ראש] ח[דש אלא] אם כן תלמיד חכם הוא. ובשבוע כולו של חג שבועות קודם [ה]שבת לא נפלו בתחנונים בוורמשא אבל במגנצא מתנפלין. אלו ואלו מודים, בד' ימים שבין יום הכיפורים לסוכות שאין [נופלין] (יתר) ולא יותר. ונראין דברי רבותינו שבמגנצא.
<h2>דף כז:</h2>
אמר עולא [הספד] על לב, דכתיב [ישעיה ל"ב] על שדיים סופרים, טיפוח ביד קילוס ברגל. תנו רבנן המקלס לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה. אמר ר' יוחנן אבל כיון שנענע בראשו אין [ה]מנחמין רשאין לישב אצלו. [ואמר] ר' יוחנן (אמר) הכל חייבין לעמוד מפני הנשיא חוץ מן האבל וחולה. [ואמר ר' יוחנן לכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה]. אמר רב יהודה אמר רב אבל ביום ראשון אסור לאכול לחם משלו, מדקאמר ליה רחמנ(ה)[א] ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] ולחם אנשים לא תאכל. (רבא) [רבה] ורב יוסף מחלפי סעודתייהו.
מבטלין ת[למוד] ת[ורה] להוצאת המת ולהכנסת הכלה. אמרו עליו על ר' יהודה בר אלעיי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. ב[מה] ד[ברים] א[מורים] כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין. והני מילי לכבוד מאן דקרי ותני, אבל לא קרי [ולא תני] כיון דאיכא מאן דמעסק ביה לא מבטלינן, ואי ליכא מאן דמעסק ביה מבטלינן. והיכא דאיכא מת מצוה דלית ליה קוברין כולי עלמא מחייבין לאיעסוקי ביה [ד]אמר רב יהודה אמר רב המת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה. והני מילי דלא מיפלגא מ[א]תה בציבורי ובחבוריאתה, אבל מיפלגת מ[א]תה הנך דרמי עלייהו לאיעסוקי ביה אסורים, אבל הנך א[ף] ע[ל] ג[ב] דאתו לכבוד בעלמא לא אסורים.
אמר רב יהודה אמר רב כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. תנו רבנן [ירמיה כ"ב] אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו. אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור, [הא כיצד], ג' לבכי [ו]ז' להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת. מיכאן ואילך אמר הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] אין אתם מרחמין בו יות[ר] ממנו.
מי שהיה בעלה צלוב עמה בעיר [ו]אשתו צלובה עמו בעיר אביו ואמו צלובין עמו בעיר לא ישרה באותו העיר, אלא אם כן היתה עיר גדולה כאנטוכייא, ולא ישרה בצד זה אבל ישרה בצד אחר. עד מתי אסור, עד שיכלה הבשר (כלה הבשר) [הימנו] ואין הצורה ניכרת בעצמות.
<h2>דף כח:</h2>
לאחר סיום קדיש לוקחין עפר ועמו עשב ומשליכים אחרי גוום, וטעמו של דבר כדי להפסיק בין המיתה והעשב שלוקחין (מן) [עם] העפר כמה דאמר [תהלים ע"ב] ויציצו מעיר כעשב הארץ דהא קרא בתחיית המתים מדבר, ולהכי לוקחין עפר שמזכיר כי עפר אתה (וכו') [ואל עפר תשוב]. ולהכי מזכירין יום מיתה ומקבלים עליהם דין שמים. וכולם מפי הרב רבינו קלונימוס.
<h2>דף כט.</h2>
אמר ר' לוי הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום, אלא לך בשלום שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. והנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום והלך ונתלה, יתרו אמר למשה לך לשלום והלך והצליח.
[ומנהג לומר צידוק הדין בשעת יציאת נשמה (או) [וממתינים] לכבוד הדבר ואמרי[ם] אותו בחצר [בית] הקברות על פי המערה בשלום (ד)[ת]שכב].
